טפטופים של קיץ

[ביתר ירושמיים]

"טפטופים של חום"
כילדים הפחד מפני החיסונים היה מצמית איברים. אם נדייק הייתה זאת הדקירה ה"נוראית", שהייתה איומה מכולם.
וכך נתחלקה לה הכיתה:
היה את אלו שהעדיפו תמיד להיות ראשונים. לעצום עיניים, לנשוך שפתיים ולעבור את הים הגדול.
היה גם את אלו שהפחד פשוט שיתק אותם. הם נשארו תמיד האחרונים בכיתה, עד שאחות בית הספר היתה קוראת בשמותם, הם היו גוררים רגליים, עוצרים נשימה ו... גמרנו, האירוע מאחורינו.
כן, היו גם כלאו ילדים.
הנה לכם הקבוצה הנוספת שמעולם לא היתה ולנצח לא תהיה קיימת.
אלו ילדים שפחד החיסונים הביא אותם להעדיף מצב בו היום ידקרו אותם מעט, מחר עוד טיפונת, מחרתיים קצת ימשיכו ועד סוף השבוע ישלימו את החיסון.
כאלו ילדים אין, נקודה.
בעולם טרום 7.10, הפחד הגדול של תושבי העוטף לא היה מה"מלחמות", (שהתבררו בדיעבד כחסרות כל טעם אל מול בניין הכח של חמאס.) הפחד היה מהטפטופים.
במלחמות אתה יושב בבית, סמוך למרחב מוגן, לוקח נשימה עמוקה והאירוע מאחורינו.
בטפטופים אתה לא גומר עם זה, וזה נמשך ונמשך ומטריד את חיי היומיום.
בעולם התלהטות גלובלית, הקושי הגדול של תושבי ארצנו הוא לא מאירועי קיצון של החום, הקושי הוא בקיץ לוהט ומתמשך.
באירועי חום את יושב בבית, מתחת למזגן, לוקח כוס מים קרירים והאירוע מאחורינו.
בקיץ מתמשך אתה לא גומר עם זה, וזה נמשך ונמשך ומטריד את חיי היומיום (ראה ערך קיץ 2023).
קיץ 2025 שעברנו היה דמיוני בהיבט החום, אם נתחשב בעובדה שהעונות מוכרחות להתחלף. הקיץ היה נעים, (בהרים, יחסית כמובן.) הלילות היו קרירים והתחושה הכללית הייתה מצוינת.
ואם הוכרע מלמעלה אל איזה סך מעלות של חום עלינו לצבור באמתחתנו, נעדיף כמובן שיבואו כולם בתוך שבוע אחד, החום אמנם קיצוני אך נשימה עמוקה והאירוע מאחורינו.
הסתיו מעבר לפינה.