בית הכנסת ביישוב דובב.
את המסע פתחנו בבית הכנסת ביישוב דובב, מתחם שספג פגיעה ישירה. מתחם אמרנו כי בשונה מהמתואר בתקשורת, בית הכנסת עצמו לא נפגע ישירות והפגיעה הייתה בעץ הסמוך. חלונות בית הכנסת אכן התנפצו להם, אל העזבון, השיממון וההרס שזעק מכל פינה. דווקא המבנה הסמוך אל בית הכנסת נפגע עוד יותר, הרעפים התפזרו, המשקופים התרופפו והזכוכיות כיסו את הכל. המחזה היה מרטיט בהחלט. את פרץ פגשנו ליד הלולים. פרץ מתגורר זמנית בטבריה ומופיע כאן מדי יום בכדי ש "לעמישראל לא יחסרו ביצים". פרץ העלה הערכה עצומה על כל אלו שמגוררים בירושלים וביתר, שנאלצים להתמודד עם פיגועים ואבנים... שמענו ממנו על הקושי הרב איתו הם מתמודדים בגבורה, ועל השמחה הגדולה כשדחפורי ה d 9 חרשו שוב ושוב ושוב את הכפר יארון הסמוך.
המצפה בדובב.
מעמדת התצפית המרהיבה המשקיפה אל דרום לבנון ניתן היה להבחין בקלות בפער שבין היישובים השיעים שהושטחו לחלוטין, לבין אלו הנוצרים שלא נפגעו כלל. המראות היו מרשימים עד שהחלטנו לאחד את חורבות הכפר יארון עם חורבות הכפר מארון א ראס, ומעתה יקראו יארון ה רוס... מהמצפה ניתן היה לראות את האופן בו בחר צה"ל להתמודד מול איום העיוורון שהמיט עליו חיזבאללה, ומנופים שהתמקמו ביישובים העלו ציוד צילום ותקשורת, ובכך בעצם החליפו את המגדלים שנפגעו.
מחנה צורית.
לפני שסילקו אותנו החיילים שיצאו מה"פומה" שחנתה לה על גדר המערכת, הספקנו עוד לתעד את השומר. לא תופתעו לגלות שהיה זה דחליל חמוש ברובה פלסטיק עם קסדת פלדה לראשו. הרבה ברירות לא היו לנו ומשמה המשכנו אל
כביש הצפון.
הטנקים שחלפו בכבישים הותירו אחריהם הרס רב, הדרכים ההרריות בהם חצו את הגבול בולטים לכל האופק. וכך ברקע דחפורי d 9 שחנו להם מעבר לגבול תחת חורבות הכפר מארון א ראס, פגשנו צמד חיילים נחמדים שיצאו מפעילות מבצעית בכפר מרכבה, בו חיסלו זה עתה מספר מחבלים. הם נכנסו לכאן שוב להתארגן מחדש, ותכף ישובו לפעילות בדקות הקרובות. בזמן ששוחחנו איתם הופיעו להם שני כלים של כוח שמירת ה"שלום" של יוניפי"ל, ג'יפ צה"לי שנשלח לברר 'מה קורה' הניס אותם במהירות אל העמדה בה הם התבקשו להיות בעשרים השנים האחרונות, ואך עתה נזכרו להופיע בה...
אביבים.
אל היישוב עצמו לא הורשנו להיכנס, אלא שאת הפגיעות הישירות ניתן בהחלט לראות גם מחוץ ליישוב.
יפתח מצפה יפתח והר פאר.
השומר האנושי שהיה בכניסה ליישוב יפתח, לא היה נראה חכם בהרבה מהדחליל שהיה לצידו שהיה חמוש גם הוא ברובה אך מפלסטיק, עומד היכון בעמדת ירי... אל היישוב לא נכנסו, נאלצנו לעבור אל מצפה יפתח. הנוף המרהיב הנשקף למלוא העין מהרי נפתלי ועד פסגות החרמון, לא מסגיר את העובדה הכואבת שזהו בעצם שדה קרב עצום בגודלו. אל המצפה בהר פאר לא נתנו לנו להתקרב, וכך המשכנו בדרכנו אל הציר האדום המשקיף אל הכפר מיס אל ג'בל. ההרס הרב ומגדל המים ההרוס היו בהחלט רגעים של נחת, בתוך הנסיעה הארוכה במרחבי הצפון החרוך. הצפון היפהפה שהפך לשדה קרב, מספק כעת הצצה קטנה אל מימדי ההצלה האגדים שחוו תושבי ארץ הקודש. עמדות הירי ביישובים, בכבישים ובצמתים, חושפות אולי טפח מן ההכנות למלחמה על הבית. המיגוניות שנפרסו, האדמה החרוכה ושאריות התחמושת הפזורים בכל פינה מלמדות גם הן על הנס המופלא. עמדות הקרב שננטשו וקווי ההגנה שלא נעשה בהם כל שימוש נותרו חסרי טעם, כשהמלחמה עברה על צידו הצפוני של הגבול והמיטה על המקום את עונשו הראוי לו.
מנרה וצוק מנרה.
האזור שהיה מתוייר כל כך, הפך למאכולת אש. ההרס שזעק לשמיים הפך את המקום לעמדת ירי צהלית, כך סיפרו לנו שאריות המרגמות שנותרו במקום. ההעדר צווח לחלל, מהדהד הוא אל שמי התכלת של קריית שמונה שהפכה למדבר אורבני. חברת האבטחה המקומית הציבה גם כאן דחליל פיתיון לצלפי חיזבאללה.
משגב עם ומצפה בניה.
הכפר הקסום שהיה סמוך למטולה לא הסגיר דבר. גגות הרעפים האדומות תחת שדרות העצים ירוקי העד והכביש המתפתל בחינניות במעלה הכפר. כל אלו לא נתנו לנו להבין שבעצם ישבו כאן מרצחים תאבי דם. כעת המקום הושמד. בית אחר בית הרוס. האדמה כיום חרוכה והכביש שהתרחב לו למעבר הטנקים כבר לא חינני כל כך. כפר כילא נהרס עד ליסוד. דגלי ישראל מתנופפים ברוח, עמדת צבא לבנון כשדגל ישראל על התורן וחיילי צה"ל משוטטים בחופשיות בכפר, ללא כל צורך בהגנה מינימלית. מרחוק ניצב לו הכפר אל חים, הרוס גם הוא עד ליסוד. אבן על אבן לא נותרה בו. אכן, כך נאה וכך יאה. וכך גם לכל המעלים על דעתם לפגוע באי מי מעמישראל. וכשנשאלנו על ידי סוכנות הידיעות AP על דעתנו על הנשקף מכאן, הבהרנו את עמדתנו שלמשתפי פעולה שיעים שימיטו עלינו אסון נוסף, אין כל מקום בגבול ישראל.
מרגליות.
היישוב שמם, ריק מכל נפש חיה. אין דופק, אין נשימה ואין סימני חיים. אין המולה, אין תושבים ואין רכבים. בכינו, המשכנו הלאה.
מטולה.
לאחר התרעננות קצרה במימי החצבאני, עלינו צפונה אל הצפוני ביותר, אל היישוב מטולה. השומר בכניסה התעקש שהצבא בפעילות ולנו כאזרחים מסוכן ואסור להיכנס למקום. הרבה ברירות גם כאן לא היו לנו המשכנו אל
נחל דן.
צמחיית הפרא והעשבים השוטים שעלו בכל המתחם, לימדו אותנו על השיממון המוחלט בשנה וחצי שעברו. טווסי הפרא שציווחו בקולי קולות הטרידו אותנו, וככל הנראה גם את החיילים שהתמקמו להם כאן בעמדת הירי והשאירו את השאריות מאחור.
עין קיניא.
אל הבית של מאג'ד נכנסנו יחפים, כך על פי מנהג המקום. וכששתינו את הקפה השחור על השטיחים והספות, שמענו ממנו את הצד הדרוזי של המלחמה הקשה. על החברים שנפצעו והפרנסה שנפגעה ועל היום המיוחל שהגיע זה עתה. ביציאה מן הבית נתקלנו בתמונתו של חיל סורי, היה זה אביה של בעלת הבית שנהרג בשנת 1967...
קריית שמונה.
הרס, הרס, הרס. הקניונים שנפגעו, תחנות הדלק שנהרסו, הזכוכיות שתפזרו להם לכל עבר. אין מי ששומע אין מי שרואה. פחי האשפה שערמו להם שאריות מוקשים ותחמושת דיווחו לנו שהדיירים היחידים בעיר אלו הם החיילים שנלחמים כעת על הבית, העומסים את הכבישים בתנועה ערה.
קומי לך ארץ הצפון. ניצחת במלחמת החיים, תעמדי לך במלחמת התקומה.
... למחרת מעונן ובהחלטיות יוצא לו חמוש חגור מלא, עטוף, כמו בובת שלג עם שחפץ
️, שמיכת העננים שבלמה התקררות קרינתית, מזכירה לו ממש, את הקיץ שחלף.
