30 שניות של נצח
-
יום חמישי ז כסלו תשפ"ו יצאנו לערב כיף.
הילדים נרדמו בבית המאורגן לשבת ואנו בדרכנו ירושלימה.
20:43
החייל שירד מהג'יפ הצה"לי שחסם לפתע את הכביש שבין המנהרות, נראה היה דרוך באופן חריג.
נשק שלוף, ריצה מהירה ופנים שאומרות הכל.
"אם יש יריות אנחנו נשכבים, נכון?"
"ברור"
וזה הגיע...
יריות _ _ _ _ _
יריות _ _
יריות _ _ _ _
שובלי אש מטווח אפס, אוטובוס שלם שהשתטח על רצפת המעבר, שאגות וצרחות "שמע ישראל" הרעידו את החלל.
פיצוץ עז, רסיסי זכויות נשפכו על הרצפה.
שלושים שניות של נצח.
אי אפשר לכתוב, אין אפשרות להסביר.
אינספור הבטחות וקבלות, מחשבות שרצות בתסריטים.
שרק נחזור הביתה בשלום, שלילדים שלנו יהיו אבא ואמא, שדוד הקטן ששוכב איתנו כאן על הרצפה וצורח לא יפגע.
שהכל יעבור בשלום.
אש צולבת...
נצח.
הזדקפנו אט אט למראה החלון המנופץ ושמשת הרכב מאחורינו שנפגעה ונוקבה בשנים עשר קליעים לפחות.
האמנם התרחש כאן אסון?
פרמדיקים עלו שוב ושוב לחפש אחר פצועים, בחסדי שמיים אין נפגעים.
קבוצת שב"חים שהגיעו אל מחסום המנהרות מצפון עוררו את חשד החיילים ונמלטו צפונה חזרה לירושלים נצמדו אלינו מאחור, חסימת הכביש הביאה אותם להימלט מהרכב, אך להיפגע מאש צה"ל.
וכחלפנו במקום שוב לאחר יותר משעתיים באוזניים כרויות ולב חושש נוכחנו כי האירוע טרם הסתיים. הכוחות בשטח והדריכות בעיצומה.
שבנו הביתה.
-
ביתר ירושמיים בריך רחמנא דיהבך לן. ולך יהב ית ברך וית איתתך, לחיים לטב ולשלם.