חברון הלבנה שלי... חלמתי חלום. 16.01.19
-
אי אז, סוף שנות הפנימיה, אלו שנותרו עדיין בישיבה, החיים הם כמו ביקום מקביל לאלו שהתחתנו ועזבו בחודשים האחרונים...
התחזיות שהתמקדו להם בשלג בהרים תפסו את ה'חברה' בעניין, ואף אחד לא נשאר אדיש.
וכך, התארגנו הם להם בשמיניות על חדרי אירוח בצפון, מצימרים בדלתון, עד מאורות שדים בקצה בית העלמין העתיק של צפת.
הכסף נשפך כמו מים. מעילים חדשים, צעיפים, כפפות ושכבות נוספות. תרמוסים ענקיים, מצטיידים עד הסוף, כמויות אוכל אדירות וחטיפים לרוב, וכמובן אי אפשר בלי 'משקה'...
הדרך ארוכה, אך היעד משתלם, כך הבטיחו.
רק הבטיחו...
לעומתם, יצאנו אנחנו שלושתנו ב'שלוף'. עטופים בקפוצ'ון קליל, כובע גרב, עם חבילת פריכיות וכמה טונה, "שאם נתקע"...
איפשהו על הצומת איבדנו את השלישי שהעדיף "ללכת על בטוח" וערק לצפון...
נשארנו שנינו.
הדרך עברה בקלילות. הטרמפ לירושלים הגיע מהר, החלפנו לאוטובוס בדרכנו אל היעד.
כבר בשעות אחה"צ המאוחרות תפס אותנו השלג שנערם לו על ציר 60 בסביבת העיר אפרת. כשנכנסנו לקרית ארבע הקצב התגבר, ואכן פחות מדקותיים לאחר שהכריז הנהג ש"אין סיכוי שזה יערם". הוא נאלץ להכריז "אין אפשרות להמשיך בדרך".
על הצומת.
בשלג וברוח...
ג'יפ צה"לי שחילץ כמה 'היפותרמיים', הבטיח לשוב עם תגבורת. אלא שהנהג החביב שחלף בסובארו ישנה, קרץ לנו יותר. "אקח אתכם עד איפה שאצליח"... חטפנו אבנים, החלקנו בירידות, נטשנו את הרכב... הדרך בשלג ארוכה...
מערת המכפלה.
ניצבים אנו כננסים, למרגלות המבנה המתנשא במלוא הודו.
השלג מתגבר, הקור מקפיא עצמות, ומהמתחם שנסגר התפננו לנו לדירת אירוח נוזלת ומטפטפת, שאריות המזרנים אכולי העש, החלונות הפרוצים לרוח הזועפת המטלטלת את נורות הליבון על הסליל המשתלשל מתקרת הטיח המתקלפת. אך שלג יש בחוץ ומה הם 'זוטות שכאלה'.
הלילה כמובן לבן... העיר חברון חגיגית, סגרירית, בלתי שגרתית.
השלג מתגבררר...
איכשהו נרדמנו. אל תפילת הנץ לבוקר לבן התעוררנו. וכשבדרך חזור אל תוככי שפלת הארץ הפנימית, איפה שם בצומת סיביר והסהרה, חדרה אלינו ההבנה. שאנחנו אמנם קיבלנו את השלג, חמש עשרה סנטימטר עם אפס מעלות. אך ה'חברה' שם, אלה מהדוריטוס והמחיה, נשארו להם עם המעלות אבל עם אפס שלג...
-
ובעקבות החוויה הלבנה קיבלת את התואר ?
-
חברון חלמתי חלום, חלום בלהות.
רגע, הכל טוב ויפה. אבל מה מביא את ביתר ירושמיים להיזכר סתם כך ביום אלולי של אמצע ספטמבר, באירוע שלג מכונן שהתרחש לו לפני קרוב לשש שנים.
אולי זאת התשובה.
אלול וחברון כרוכים והדוקים בסיפור הצלה אישי שהתרחש בחברון הפלסטינית בר"ח אלול תשע"ו.
שעת צהריים מאוחרת, כ"ט באב תשע"ו. יצאנו לנו מירושלים משתרכים בפקקי האינסוף של כביש 60 בואכה עיר האבות. תאונות דרכים קטנה בתוספת אירוע ביטחוני מסוים, מלבד הפקקים התמידיים. וכך מצאנו את עצמנו בשעת ערב מאוחרת מגיעים אל המקום הקדוש. סיימנו להתפלל ויצאנו החוצה.
שקט, דממה, אין איש כמעט לכל האופק, האוטובוסים סיימו להיום ואיכשהו צריך גם לחזור הביתה.
תייר צרפתי תמהוני שיצא מנתניה נעתר לנו, והסכים שנצטרף אליו לדרכו. וכאן הסיפור כבר ממש כמעט מתחיל. הבחור לא הכיר את הדרך, הסוללה בטלפון שלו אזלה, כשאת כבל הטעינה הוא שכח במלון בנתניה. כבר בתחילת הדרך הוא הסתבך ממש עם היציאה מחברון, אלא שבשלב זה היינו שם בשבילו, וכיוונו אותו בדרכנו אל היעד. נכנסו לקרית ארבע. איכשהו במהלך נסיונות ההחיפושים שלו להגיע אל כביש 60, (מהקריה ועד לגבעת החרסינה.) מצאנו את עצמנו משוטטים חסרי מטרה באזור התעשיה המנומנם. וכשעוד לא הבנו מה בדיוק הוא מחפש ממול השער הסגור, נפתח השער והבחור פשוט נכנס פנימה, כשאת השער הסגור פגשנו כעת מצידו הפלסטיני.
האורות שמרחוק נצצו, הזכירו לנו את כביש 60. והחלטנו פשוט "לקצר" ולנסות להתקדם אל הכיוון. וכך מצאנו את עצמנו מתפתלים בנפתולי השכונות הערביות המסובכות והישנות שלא בדיוק קידמו אותנו לכיוון אליו רצינו להגיע, החלטנו לחזור. אלא שמשאית ארוכה שנצמדה אלינו מאחור הניאה אותנו מהרעיון. וכך המשכנו לנו בדרכי העפר ובשבילים החד סיטריים, וכשנדחקו ל'אין מוצא' והתכוונו למרות המשאית לבצע פניית פרסה, גילינו שנהג המשאית החליט משום מה לחנות לרוחב הכביש, "אל תדמיינו אפילו לעבור".
באותם רגעים אתה נכנס לסטרס. תסריטי האימים מתחלפים במהירות. השבאב בדרך ואנחנו ללא מוצא, והתסריטים ממשיכים... מתנמכים מגובה החלונות והדמיון מוחשי מאי פעם. אבנים, אלות, חפצים, בקבוקים, והנה מוציאים אותנו מהרכב, כפי שהתרחש רק שלושה חודשים קודם לכן עם מספר בחורים אמריקאים שחולצו אך בנס. ובכלל איך ימצאו אותנו אחר כך. רק לפני שנתיים נטמנו לא רחוק מכאן, באחת השדות באזור חלחול, גופות שלושת הנערים. ומה איתנו...
וכשכל שניה נדמית נצח, הבנו שיושב איתנו טרמפיסט נוסף שעדיין לא בדיוק מבין את הסיטואציה, אלא שהוא משתייך למגזר שפחות מזדהה עם ה'משטרה הציונית', ושהוא יפנה אליהם מיוזמתו...
ופתאום, ככה אולי בלי סיבה, חשב לו נהג המשאית שאולי עדיף כן לחנות לאורך הכביש, במקום סתם לחנות לרוחב ולחסום את התנועה...
השתחלנו החוצה במעבר הצר תוך יצירת קשר עם משטרת ישראל למרות הכל, חזרנו אל השער הסגור שנפתח כעת שוב על ידי המשטרה, בדרכנו האמיתית בדרך הביתה.
כשניסינו להסביר ל'צרפתי' את עומק האירוע, הוא הגיב בהבעות ובשברי מילים בצרפתית. כאילו יצאנו הרגע מהחניון ב'רב שפע' אחרי שהשומר סגר את המחסום המתרומם... -
ביתר ירושמיים אוי ! כזאת חוויה באלול היתה בודאי עוזרת לי להבין את המשמעות של ''חרדת הדין'' לקראת יום הדין ! ממש תחושה של "ספרי חיים וספרי מתים פתוחים'' וכו'. אבל מוותר על המחשות כאלה.
-
ז'ק 2 מי שכתב את הפוסט הוא ביתר ירושמיים
-
ביתר ירושמיים נו, אז אתה חוזר לשם כדי לברך ברוך שעשה לי נס במקום הזה?...
-
ביתר ירושמיים אין כמו התיעודים והסיפורים שלך, מתובלים בהומור, כתיבה ועריכה ברמת על, מדהים
